ירושלמי- מתי נותנים מתנות לאביונים?

מתי נותנים מתנות לאביונים? כמובן בפורים, בו ביום. אבל בני הכפרים שדינם לקרוא את המגילה קודם יום פורים, מתי הם מקיימים את מצות מתנות לאביונים? 

בבבלי (ד ע"ב) אומרים שמתנות לאביונים הולכים תמיד יחד עם קריאת המגילה. "הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה, גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה. אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה."

בירושלמי אומרים אחרת: "הדא דאת אמר (- מה שאמרנו שמקדימים ליום הכניסה, זה רק) לקריאת המגילה, אבל לעשות סעודה אינן עושין אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר, ואין מחלקין לעניים אלא בארבעה ועשר ובחמשה עשר, אין עיניהם של עניים תלויות אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר."

לפי הירושלמי גם בני הכפרים מחלקים מתנות לאביונים ביום פורים, כיון שביום זה העניים צריכים את המתנות, בשביל סעודת פורים.

הבדל נוסף בין התלמודים בעניין מתנות לאביונים הוא בשאלה האם העני רשאי להשתמש במעות פורים לשאר צרכיו, ולא לסעודת פורים. בבבלי במסכת בבא מציעא דנים בזה בהקשר של גזל, שהרי מעות אלו ניתנו לו לצורך שמחת היום ולא עבור דברים אחרים, והמסקנה ההלכתית היא שמותר לו לעשות בזה מה שיחפוץ. 

בירושלמי לעומת זאת, במסכת מגילה, אומרים שאין העני רשאי לקנות במעות אלו דברים אחרים, אלא הוא חייב להשתמש בהם לסעודת פורים. 

שורש ההבדל בין התלמודים קשור לכך שמצות צדקה היא דומה להשפעה של הקב"ה, מהשמים לארץ. מקודשא בריך הוא לשכינתיה, שזה נמשל לאיש ואשה. הזוהר אומר שכאשר עם ישראל נמצא בארץ הקודש, יש חיבור בין אשה לבעלה, כלומר בין הקב"ה לשכינתו. והדוגמא לזה במצות צדקה, היא חיבור בין הנותן למקבל. 

לכן בירושלמי ההשפעה של מעות פורים, צריכה להיות מעשה אחד של חיבור בין הנותן למקבל.

כיון שהכסף מיועד לשמחת פורים, צריכים לתת אותו בפורים, והמצוה מתקיימת על ידי שניהם יחד, הנותן והמקבל. 

כשעם ישראל בגלות, יש ריחוק בין הקב"ה לשכינתו. המרחק הזה בא לידי ביטוי גם במצות צדקה. בבבלי עיקר הדגש במצוה הוא על הנותן, שיוציא את הכסף מכיסו. קבלת הכסף על ידי העני היא משהו בפני עצמו. ולכן אין תלות בין הוצאת הכסף מהנותן, לבין קבלת העני והשימוש שלו לשמחת פורים.

ועוד נקודה קטנה. בבבלי אומרים "שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה". ובירושלמי - "סעודה עושים בארבעה עשר". בירושלמי הגדרת המצוה היא לא שמחה, כי שמחה יש תמיד, אלא סעודה.